שלוש שנים תואר בפיזיקה. שנתיים תואר במדעי המחשב. שנה וחצי במסלול יזמות טכנולוגית. שלוש שנים במועדון הדייביט ועוד שנה במחקר במעבדה לפיזיקה. אני לא בטוח איך לסכם תקופה מדהימה כזו. כל מסגרת כזו יכולה להכיל עשרות סיפורים ומסקנות מעניינות. אבל מה המשותף לכל המסגרות?
כבר שבועות שאני כותב ומוחק אלפי מילים של מסקנות ולקחים, ואני חושב שהצלחתי לזקק את המסר לדבר החשוב ביותר שלמדתי מהתואר: למדתי חמישה שלבים כדי ללמוד לבד.
- להתחיל איפה שאני נמצא
- להעריך את הכישורים שלי בלי אגו
- לתעד את התוצאות שלי
- להבין את הטעויות ולמה עשיתי אותן
- להמשיך לתרגל כל עוד אני טועה
- סיכום ומסקנות
כדי להדגים את העקרונות שלמדתי, אסתכל על למידה למבחנים בתור דוגמה, אבל חשוב לציין שאלו עקרונות כללים שהשתמשתי בהם בכל פעם שהחלטתי ברצינות לשפר את היכולות שלי, בין אם זה דייביט, זוגיות, מבחנים, חדר כושר, תכנות או תזונה.
להתחיל איפה שאני נמצא
כל תקופת מבחנים מתחילה בתחושה שאני הולך להיכשל. הפעם זה יהיה המבחן שיפיל אותי. פחד ודאגה מציפים אותי. כל הדברים שהעלמתי מהם עין במהלך הסמסטר מופיעים בפני. הרצאות שלא הבנתי עד הסוף, תרגילים שכתבתי בצורה שטחית ברגע האחרון, נושאים שרציתי לחזור אליהם ולא מצאתי מספיק זמן. אם רק הייתי חוזר שוב על הרצאה ארבע !
ואז אני לוקח נשימה עמוקה. מתמקד בעתיד ולא בעבר. מה שהיה – היה. כן דברים יכלו להיות אחרת. אבל זה מה יש.אני יודע איפה אני רוצה להיות, אבל אני צריך קודם להבין איפה אני נמצא.
זה אומר לדעת אילו כישורים לשפר ואילו לא. זה אומר למצוא את הנקודות החלשות שלי. מה מעכב אותי?
מה הטעויות שאני עושה?
למרות שזו לא חוויה נעימה, היא הכרחית. אצטרך להתמודד עם החולשות שלי במוקדם או במאוחר.
עכשיו או במבחן. בנוחות או בלחץ זמן. זה כאילו המרצה ואני בתחרות: מי יגלה אותן ראשון? כל חולשה שאני מוצא – זה נקודות לי. כל חולשה שהוא מוצא – זה נקודות לו.
להעריך את הכישורים שלי בלי אגו
לא להעריך את עצמי יותר מדי ולא להעריך את עצמי מעט מדי. בלי אגו. בלי שזה ישפיע על הזהות שלי.
למדוד את היכולות שלי בלי לשפוט את עצמי. אני לא תותח כי אני טוב במשהו ואני לא לוזר כי אני גרוע במשהו. זה לא אומר עליי שום דבר. אני רק צריך לדעת מה נקודת ההתחלה שלי.
לשחרר מהאגו מקל עליי לחשוב על הכישלונות בצורה יותר אובייקטיבית ומציאת החולשות דורשת בהכרח הרבה ניסיונות כושלים. בלי ההפרדה מאגו והדימוי העצמי, אני יכול להתקשות מאוד לקבל את התוצאות שלי. אני עלול לתרץ לעצמי הסברים לגבי הכישלונות ולמה המצב לא גרוע כמו שהוא.
תירוצים שמנסים לאגן על האגו בעצם מונעים ממני לקבל את המידע כמו שהוא. מה עושים?
הפתרון הוא לגשת לתהליך בסקרנות. כאילו אני לומד אדם אחר.
אני חוקר את היכולות שלי, בלי שיפוט עצמי. אני צריך נתונים כדי לקבל החלטות. יש לי זמן מוגבל להשקיע ואני רוצה לדעת באילו חולשות כדאי להשקיע את הזמן הזה. בשביל זה אני צריך למדוד את עצמי כמו שאני באמת ולא כמו שאני רוצה להיות. בשביל זה אני צריך לתעד את התוצאות שלי.
לתעד את התוצאות שלי
תירוצים וזיכרון גרוע הם הכלים השימושיים ביותר של האגו נגד כישלונות. אבל האקסל זוכר הכל. האקסל הוא אובייקטיבי.
אחרי כל שאלה שהייתי מתרגל, הייתי כותב כמה טוב הצלחתי. הייתי כותב מה היה לי קשה ומה חשוב לעשות במקרים דומים. אחרי 3-4 מבחנים כאלו הייתה לי הערכה מדויקת (מספיק) של הרמה שלי. ידעתי במה אני טוב ובמה לא.
היתרון הנוסף של המעקב – הוא הדופמין שאני מקבל אחרי כל שורת תיעוד. במקום למדוד התקדמות על ידי הצלחה/כישלון, הייתי מודד התקדמות על ידי שורות באקסל. ככל שאני מנסה יותר, ככה אני מתקדם יותר. כן, ברור ששמחתי גם להצליח יותר, אבל לא התרגשתי יותר מדי מכישלונות.
לכל קורס היה לי אקסל שמכיל את כל המידע. אחרי שיש מספיק מידע, אפשר להתחיל לנתח אותו
להבין את הטעויות ולמה עשיתי אותן
בהתחלה חשבתי שהבעיה שלי היא הבנה בינונית של החומר למבחן. אז למדתי עוד. כבר במהלך הסיסמטר הייתי מסכם את החומר ומכין דפי נוסחאות. באמצע הסמסטר הייתי חוזר על החומר של השבועות הראשונים. חיפשתי חורים בידע ומילאתי אותם. הממוצע עלה קצת. אבל עדין נראה שאני מפספס משהו.
לקח לי עוד שתי תקופות מבחנים להבין. הבעיה לא הייתה הבנת החומר. הבעיה הייתה הדרך שבה פתרתי שאלות. הסתמכתי מדי על אינטואיציה. קפצתי למסקנות מהר מדי. נאחזתי בפתרון הראשון שעלה בדעתי, בלי לנסות לערער עליו. כשהייתי מנסה לבדוק את עצמי, ראיתי מה שקיוויתי לראות – פתרון שעובד. פספסתי את כל הטעויות בפתרון שחשבתי עליו.
בינגו. מצאתי את החולשה שלי. מצאתי את החולשה שאני צריך לעבוד עליה. לא הטעויות עצמן, אלא הסיבה לטעויות. זיהיתי מה בתהליך החשיבה שלי הוביל אליהן. המטרה היא לא ללמוד מטעויות עצמן, רוב הטעויות לא יחזרו בכל מקרה, אלא לשנות את התהליך שגורם להן. השינוי האמתי צריך להיות לתהליך החשיבה שלי. לטפל בגורם, לא בסימפטום.
להמשיך לתרגל כל עוד אני טועה
הדרך שבה פתרתי בעיות היא הדרך שבה אני רגיל לחשוב. הייתי צריך לתרגל אקטיבית צורת חשיבה אחרת. הייתי כותב נימוקים לכל צעד שהייתי עושה. לא עבור הבודק, אלא עבור עצמי. הייתי מנסה לחשוב על 2-3 פתרונות לפני שמתחיל ממש לפתור לעומק.
הייתי איטי יותר, אבל מסודר יותר. תפסתי טעויות בשלב מוקדם יותר. כן, זה דרש עוד זמן, אבל עשיתי פחות שטויות. ניסתי לתפוס את עצמי ממהר ומזכיר לעצמי להאט. בכל דף נוסחאות כתבתי "כשאין לך זמן, תעבוד לאט". איכשהו לעבוד לאט הייתה הדרך הכי מהירה. תרגלתי כל הזמן לעבוד לאט. לבדוק את עצמי.
גם כזה שהתחיל לעבוד, לא עצרתי. זו טעות לעצור כשרואים הצלחה. ידעתי שהנקודה שאני רוצה להגיע אליה היא הנקודה שבה אני מפסיק לבצע טעויות. אני רוצה להיות מסוגל לתפוס את כל הטעויות של עצמי או אפילו להימנע מהן. תרגלתי חשיבה איטית גם איפה שלא היה צריך. תרגלתי את זה איפה שזה האט אותי לשווא. הרעיון הוא שאני אשמור על ההרגל חשיבה איטית איפה שלא צריך להשתמש בו וכשצריך להשתמש בו – הוא ישמור עליי. אני לא מנסה רק לשפר את הציון שלי, אני מנסה לשנות את הדרך שבה אני חושב.
וזה נראה שבסוף זה השתלם . בשנה השלישית שלי הממוצע עלה ל 96 וקיבלתי תעודה של מצטיין דקאן. אלו תוצאות שלא יכולתי להשיג בלי לעקוב אחרי הטעויות שלי ולנתח אותן.
סיכום ומסקנות
סופה של תקופה ! אני חושב שגיליתי כמה אני באמת אוהב ללמוד ואיך אפשר לעשות את התהליך הזה בכל תחום בחיים. מה לקחתי מכל זה? את חמשת השלבים הבאים:
- להתחיל איפה שאני נמצא – בלי אגו או שיפוט עצמי
- לתעד תוצאות ולמדוד התקדמות על סמך כמות הניסיונות
- לזהות את החולשות העיקריות שפוגעות בהתקדמות
- לתקן את התהליך שגורם לטעויות, לא רק את הטעויות
- לתרגל עד שמפסיקים (כמעט) לגמרי לבצע טעויות
אין צורך לפתוח אקסל על כל דבר, ואין צורך להשקיע הרבה זמן בכל דבר חדש שמנסים ללמוד. לפעמים אנחנו עושים אותם בצורה אינטואיטיבית גם בלי לחשוב על זה. היתרון של החשיבה האקטיבית והתיעוד הוא היכולת לנתח על טעויות בלי לקחת אותן אישית ולזהות את התהליך שגורם לטעויות במקום להתמקד בטעויות עצמן.
נְיוּאַנְס 