רוב השיחות שלנו הן אוטומטיות. אנשים אומרים משהו ואנחנו מגיבים. אין הרבה תשומת לב מיוחדת. יכול להיות שאנחנו בכלל חושבים על מה נעשה מחר או איך הייתה ארוחת הבוקר שלנו.
זה בסדר , לא כל שיחה צריכה את כל המיקוד המנטלי שלנו.
בשיחות קשות המצב הוא בדרך כלל אחרת. אנחנו בדרך כלל יותר מתוחים או עצבניים, הגוף שלנו מתוכנן לשיחה – ותשומת הלב שלנו דרושה כאן. אבל לפעמים אנחנו יכולים ממוקדים מדי בתוכן של השיחה.
אם נמשיך להתנהל בצורה אוטומטית או נמשיך להתרכז רק בתוכן המילולי של השיחה – אנחנו מסתכנים בכך שכל צד פשוט מגיב בלי מחשבה ושנינו נצא מתוסכלים מהאינטרקציה.
מהן שיחות קשות? בראש ובראשונה אלו יכולים להיות ריבים או ויכוחים במערכות יחסים אישיות. אבל הן יכולות להיות שיחות שבהן אנחנו מנסים לקבל החלטות חשובות, מקצועיות או אישיות. להביא מודעות אל תוך השיחות האלו יעזור לנו להגיב בצורה חכמה יותר, להגדיל את הסיכויים שנבחר באפשרות הטובה ביותר ועם מינימום חיכוך בין הצדדים.
הנה שלושה דברים להיות מודעים אליהם במהלך שיחות קשות:
מודעות למבנה השיחה
מעבר להקשבה של התוכן, אנחנו ממקדים את תשומת הלב שלנו גם לזרם של השיחה עצמה. איך היא מתנהלת? היא מתקדמת טוב? גולשים הצידה? מבזמזים זמן ? בדרך כלל תשומת הלב היא לתוכן השיחה ולא לכיוון הכללי של השיחה ולמבנה שלה.
אם נבחר לשתף בקול רם, זה יראה בערך ככה:
- זה נראה שאנחנו צוללים לפרטים, אפשר להישאר ברמה גבוהה יותר של דיון?
- זה נראה שחוסר ההסכמה שלנו נמצא בנקודה הזו
- זה נושא מעניין לדבר עליו, אבל נראה שהוא פחות רלוונטי לנושא העיקרי, נוכל להמשיך את זה בפעם אחרת?
- את מציעה פתרונות, נוכל לפני זה להגדיר את הבעיה?
- יש לנו עוד 20 דקות לשיחה, איך נרצה להשתמש בהן?
נוכל גם לא לשתף, ולנסות לבצע את השינוי שאנחנו רוצים ברמת התוכן. אבל זה מאתגר, כי הצד השני בשיחה לא בהכרח יבין מה גרם לשינוי והוא כנראה ירצה להמשיך את הקו המחשבתי שלו.
לעצור לדבר על השיחה עצמה, יכול לעזור כמעט בכל סיטואציה שבה השיחה לא מתקדמת כמו שאנחנו רוצים. שיקוף של הסיטואציה כמעט תמיד גורר הסמכה ושיתוף פעולה.
מודעות למבנה השיחה תעזור להפיק את המיטב מהזמן של השיחה ולהגדיל את הסיכויים שנקבל את מה שאנחנו רוצים ממנה.
מודעות לרגשות, הכוונות והמחשבות שלנו
זה נשמע טריוואלי, איך אפשר לא להיות מודע אליהן? אבל האמת היא שאנחנו כמעט ולא מודעים אליהן- בטח שלא בזמן שיחה. וגם אם אנחנו מודעים אליהן אנחנו לא משתפים אותן. לרוב אנחנו תקועים בזרם של השיחה ומגיבים באוטומט, הפוקוס שלנו הוא על התוכן ולא על העולם הפנימי שלנו.
ל
למה זה בעייתי ? כי אם לא נהיה מודעים לרגשות שלנו ולא נביע אותם במילים, הן יבואו לידי ביטוי בהתנהגות שלנו. לשתף מילולית שאנחנו כועסים, זה הרבה יותר אפקטיבי מאשר להתנהג בצורה כועסת. מתי בפעם האחרונה ביקשתם לעצור בזמן שיחה כדי לחשוב ,להבין מה דעתכם בנושא או לבדוק איך אתם מרגישים? להאט את הקצב של השיחה, כדי להביא את הרגשות שלנו למודעות יכול לעשות פלאים לשיחה, לנתק את מנגנון התגובות האוטומטי שלנו ולעזור לנו לבחור בצורה טובה יותר איך להתנהל.
בגדול במהלך שיחה זה יראה משהו כזה :
- האמת שאני פחות מרוכז עכשיו אנחנו יכולים להאט קצת?
- אני אשמח לשתף ולחשוב בקול רם, אני לא בטוח מה דעתי כאן
- אני נהיה עייף, בואי ננסה להמשיך עוד 10 דקות ונמשיך בפעם אחרת?
- אני נוטה להסכים, אבל החששות שלי הם א', ב' וג'
- אני רוצה שננסה להעלות רעיונות, בלי שננסה להחליט עדין מה הרעיון הכי טוב
- זה נושא רגיש מבחינתי ואשמח לקבל הקשבה, בלי ביקורת בינתיים.
- אני שם לב שאני נהיה עצבני, בוא ננסה לקחת פסק זמן לחמש דקות?
המשפטים האלו מורכבים משני חלקים: מה אני רוצה/חושב/מרגיש ומה הבקשה שלי מהצד השלי. למה? לשתף בעולם הפנימי שלנו עוזר לייצר חיבור אמפתי עם הצד השני, מה שעוזר לו להבין את הצרכים שלנו ומגדיל את הסיכויי שהוא יקבל את הבקשה שלנו. לציין במפורש מה אנחנו רוצים – יעזור לנו להשיג את זה. לשתף ברגש בלי בקשה מפורשת, יכול לייצר רק תסכול אם הצד השני פירש שגוי את השיתוף שלנו.
מודעות לרגשות, למחשבות ולכוונות של אחרים:
אם אנחנו לא מקדישים תשומת לב לעולם הפנימי שלנו, סביר להניח שגם הצד השני לא עושה את זה – זה משהו לא פשוט בכלל ! אם נתרכז רק בתוכן, נוכל לפספס לגמרי את הצרכים של הצד השני או גרוע יותר – נבין אותם בצורה שגויה.
מלבד מתמטיקאים ולוגיקנים, אין צורך להתמקד בבחירת המילים הספציפית, אלא יותר בכוונה שהצד השני מנסה להעביר לנו. לשאול את עצמנו ( או אותו) מה הוא חושב או מרגיש תוך כדי השיחה – ישפר את ההבנה שלנו ויגדיל את החיבור, שזה בדיוק מה שאנחנו צריכים בשיחה קשה.
האם הצד השני נראה כועס? סגור? מהוסס? מופתע? חלק מתשומת הלב צריכה ללכת לשאלות האלו – מה הוא רוצה ומה הוא מרגיש ?
אנחנו יכולים גם לשאול ישירות או לשתף ששמנו לב למשהו בהתנהגות שלו. בגלל שאנחנו לא יכולים לצפות בצורה ישירה ברגשות – כדאי שנעשה זאת בצורת שאלה. הטון צריך להיות סקרן, מתעניין ושואל – כדאי לוודא את זה איתו.
- זה נראה שהנושא הזה מכעיס אותך?
- האמת, זה נשמע שאתה לא לגמרי מרגיש בנוח לשתף אותי בנושא הזה
- אתה מעדיף שנעשה הפסקה?
- מה אתה חושב על זה?
אנחנו יכולים לשים לב גם להתנהגות שלו, למשל אם מישהו חוזר על עצמו הרבה, אולי הוא מרגיש שלא הבנו אותו – אנחנו יכולים לשאול על זה או פשוט להתחיל להקשיב כדי להבין.
לפעמים מה שלא נאמר, אומר הרבה. שוב אנחנו יכולים לדבר על זה ישירות או להבין ולשמור לעצמנו. יש אנשים שתקשורת מפורשת וישירה מרתיעה אותם ויש סיטואציות שבהם היא דוודא שוברת את הקרח. להגיד למישהו "זה נראה כמו נושא רגיש עבורך" או "אתה מעדיף שנעבור נושא?" יכול דווקא לגרום לאנשים להיפתח, כי זה מראה שאנחנו מבינים אותם ומנסים להקשיב באמת. לפעמים עדיף פשוט להחליף נושא בלי להעלות את זה.
היתרון של מודעות לאחר הוא עצום: קודם כל, זה עוזר לייצר חיבור רגשי והבנה, בשיחות קשות לפעמים 70% מהפתרון הוא ההבנה של הצד השני וגישור הפערים. לא רק שאנחנו מבינים טוב יותר את הצד השני, אנחנו גם עוזרים לו להבין טוב יותר את עצמו, בכך שאנחנו מצביעים על דברים ששמנו לב אליהם (בצורת שאלה!). נוכל לקבל בחירות מודעות וטובות יותר.
סיכום ויישום
שיחות קשות זה נושא שאפשר לכתוב עליו ספרים שלמים, נגענו כאן רק במודעות שאפשר לפתח במהלך השיחה.
בלי המודעות, היכולת שלנו להגיב בחוכמה מאוד מוגבלת ותוביל לשיחות שלא מתקדמות לשום מקום. לעומת זאת, אם נבחר לתרגל מודעות, נתחיל לראות שיפור משמעותי בחיים ובמערכות היחסים שלנו.
באופן כללי – קשה לשים לב לכמה דברים בבת אחת, לכן הגישה האידאלית כאן היא לבחור משהו אחד להתאמן בו בשיחות הבאות שלנו. אחרי מספיק תרגולים, זה תהליך שיהיה יותר ויותר מודע. כמו ללמוד נהיגה, בהתחלה אנחנו צריכים לשים לב לכל דבר שקורה על הכביש וכל דבר ברכב, אבל אחרי מספיק זמן – גם התהליך הזה נהיה אוטומטי. לאט לאט אתם תתחילו להיות הרבה יותר מודעים למבנה של השיחה, לרגשות שלכם ולרגשות של הצד השני.
נְיוּאַנְס 