לפני שנה וחצי יצאתי עם חברים לצפות במטאורים בצפון. בחרנו הר חשוך ומבודד, בלי לדעת שהדרך אליו משובשת ומפוקפקת. הייתי חוזר על החוויה הנהדרת הזו גם אם השמים היו מעוננים ולא היינו רואים אפילו מטאור אחד.

אז האם המטאורים היו חשובים? מצד אחד גם בלעדיהם הייתה חוויה נהדרת. מצד שני, בלי לבחור במטאורים כיעד אמיתי,היינו כנראה אוכלים במסעדה בתל אביב. היעד הוא זה שעשה את הדרך.

אז מה חשוב יותר? היעד או הדרך?

יעדים מוציאים אותנו לדרך. בלעדיהם נעשה את מה שנוח או את מה שדחוף. הם מכוונים אותנו להסתכל מעבר לקשיים של ה'כאן ועכשיו' אל העתיד שנרצה לעצמנו. במהלך לימודי התואר הראשון, אחד היעדים שלי היה דוקטורט. כשהייתי מתוסכל מהלמידה, לחשוב על היעד נתן לי כוחות להמשיך ללמוד.בלי היעד הגבוה הזה, אני לא בטוח שעדיין הייתי מסיים בהצטיינות. אז לא רק שהיעד שלי עזר לי להתמודד עם הקשיים, אלא הוא הכווין אותי להשקיע ולהשיג תוצאות טובות יותר.

בנוסף לתוצאות, היעד גם שיפר את החוויה שלי במהלך הקשיים. קריאת ספרים על קוונטים או הנדסת תוכנה הייתה  לרוב חוויה חיובית. בניגוד לחוויה הסטודנטיאלית הסטריאוטיפית של "למידה=סבל", מצאתי סיפוק בעשייה שקירבה אותי ליעדים שלי. אני לא יודע אם למדתי יותר מסטודנטים אחרים, אבל אני משוכנע שהחוויה שלי הייתה חיובית יותר. 

אבל התמקדות בהשגת היעדים יכולה גם לגבות מאיתנו מחיר. הצבת יעדים יכולה לייצר לחץ ודאגה, שלא רק פוגעים בחוויה הרגשית שלנו אלא, כמו חרדת בחינות, יכולה ממש לחבל בהצלחה שלנו. דוגמה קיצונית יותר: ישנם לא מעט אנשים שבמהלך הטיפוס על ההאוורסט, נתקלו במזג אוויר גרוע והמשיכו בכל זאת. ההתמקדות ביעד עלתה להם בחייהם.

למה זה קורה? כי אנחנו נותנים חשיבות יתר להשגת היעדים שלנו ולא מספיק על החוויה בדרך אליהם. יותר מדי חשיבות ליעד והדרך נפגעת.
במקום לראות את היעד רק כמקום להגיע אליו, אנחנו צריכים לראות בו גם כמחולל חוויות והזדמנויות לעשייה. היעד הוא לא רק יעד. היעד הוא גם אמצעי. היעד הוא אמצעי לחיים משמעותיים. החשיבות של היעד היא לא בהשגתו, אלא במרדף אחריו. 

למרות שבחרתי לא להמשיך לתארים גבוהים קיבלתי את מה שהייתי צריך מהיעדים שלי. קיבלתי הכוונה לקבלת החלטות, קיבלתי תוצאות טובות יותר, התמודדתי עם קשיים ומצאתי סיפוק בעשייה. העובדה שלא השגתי דוקטורט כמעט לא רלוונטית. היעד מילא את התפקיד שלו, הוא יצר דרך שאני רוצה לצעוד בה.
 

וזו הנקודה החשובה. היעד האמיתי הוא חיים של עשייה מספקת. זה יכול להיות הצלחה בלימודים, גידול משפחה, התמודדות עם מחלה, ביטחון כלכלי, עזרה לנזקקים, לימודי שפות או כל הדברים האלו ביחד. יעדים משתנים בין אנשים ובין השנים.

השנה החלטתי לפרסם פי 4 יותר פוסטים משנה שעברה.  היעד שרירותי, אבל הוא נותן לי הזדמנות להתעסק במשהו שאני אוהב. אם הייתי רוצה רק לכתוב, בלי יעד של פרסום, אז הכתיבה הייתה באיכות נמוכה יותר. היעד מגדיר לי את הדרך. כמה בדיוק פוסטים אצליח לכתוב? אני לא יודע, אבל אני מסופק ממלאכת הכתיבה והחשיבה שהיעד הזה מייצר לי. במקום לבחור רק יעדים שרוצים להשיג, נוכל לבחור יעדים שאנחנו רוצים לרדוף אחריהם. יעדים עם עשייה מעניינת ולא רק תוצאות מעניינות.

במרדף אחרי יעדים אנחנו יכולים להיות כל כך נעולים על המטרה, שאנחנו שוכחים להסתכל על הדרך. כדברי ניטשה, החיים הם לא מסע שאמור להגיע לסופו, אלא מנגינה שיש לחוות לאורכה. כן אנחנו רוצים תוצאות, אבל אנחנו גם צריכים חוויות, אנחנו צריכים לא רק יעדים, אנחנו צריכים גם את הדרך.