יש שתי דרכים לפגוע במטרה.
דרכו של הצלף – לקבוע מטרה מדויקת,  לכוון ולירות.
דרכו של הצייר –  לירות ואז לצייר מטרה סביב הפגיעה.

הצלף מגדיר את המטרה לפני הירי. הצלף רוצה לנצח. הוא מגדיר הצלחה ומתוך הגדרתה – הוא גם מגדיר כישלון. יעד מוגדר היטב מאפשר לנו למדוד התקדמות ולתקן תוך כדי תנועה, אבל הוא לא מבטיח שנגיע ליעד.

הצייר לעומתו, מגדיר את המטרה אחרי הירי. הצייר לא רוצה להפסיד. אז הוא לא מגדיר הצלחה ולכן גם לא מגדיר כישלון. אי אפשר לתקן תוך כדי תנועה, כי לא יודעים לאן רוצים להגיע. אבל בטוח נגיע לאנשהו.

גם הצלף וגם הצייר מפחדים מכישלון. עבור הצלף  כישלון הוא  לא לכוון, לא לנסות להגיע למטרה שהוא באמת רוצה. זה מה שצלפים אוהבים – להגדיר מטרות, לכוון ולנסות לפגוע.  הצלף מפחד יותר לא לירות מאשר לפספס.

הצייר? הוא רוצה לצייר תמונת הצלחה לעולם. יותר חשוב להראות מטרה יפה סביב הפגיעות שהוא ביצע. הוא יותר מפחד מהתדמית של כישלון מאשר מהכישלון עצמו.

לפעמים הצלף יזיז מטרות. לפעמים כי הוא בחר מטרת קשות מעבר ליכולותיו, לפעמים כי הוא התחיל להשתעמם ולפעמים כי הוא מבין שהמטרה לא כזו מעניינת.

הצייר לעומתו, לא משנה את המטרות, אלא את הציור, בהתאם לפגיעות שהוא השיג. לפעמים הציור יהיה צבעוני, מרשים ונועז. לפעמים הציור יהיה כחול ואפל.

אתם אולי קוראים את זה, מזדהים עם דמות אחת יותר מהשנייה. האם אני יותר צייר או יותר צלף? זו לא השאלה הנכונה. כולנו גם וגם. השאלה הנכונה איפה אני צייר ואיפה אני צלף? השאלה השנייה היא – מה אנחנו הולכים לעשות לגבי זה?